ביאור שטיינזלץ על יבמות צ״ו

1 ודלמא ושמא מה שפסק שמואל כר' יוסי מתייחס על ההלכה של "אינו פוסל" את אשת גיסו על גיסו, וכגון שהלכו אשתו וגיסו?! אי נמי או גם כן אפשר ליישב את הסתירה כך: ממאי דאיתא ממה, מניין, שיש ביסוס לדברי רב הונא בפירוש מחלוקת רב ושמואל, דלמא ליתא שמא אין מקום לדבריו של רב הונא כלל, ולא בנושא זה דיברו רב ושמואל, ואפשר לפרש כי בדברי רב המנונא קמיפלגי נחלקו. שאמר רב המנונא: שומרת יבם שזינתה — אסורה ליבמה.

2 ולפי זה נפרש את המחלוקת כך: שרב אמר: הרי היא כאשת איש, ולכן מיפסלא נפסלת בזנות, ושמואל אמר: אינה כאשת איש, ולא מיפסלא ואינה נפסלת בזנות. ואי נמי ואם גם כן אפשר להסביר כי בשאלה של קדושין תופסין ביבמה קמיפלגי חלוקים הם, שרב אמר: היבמה הרי היא כאשת איש לגבי כל מי שאינו יבמה ולכן לא תפסי תופסים בה קדושין, אם יקדש אותה כל אדם. ושמואל אמר: אינה כאשת איש, ותפסי ותופסים בה קדושין.

3 על תירוץ אחרון זה שואלים: איך אפשר לפרש כך את המחלוקת הסתומה של שני החכמים, והא אפליגו בה חדא זימנא והרי כבר נחלקו בכך במפורש פעם אחת ובוודאי לא יחלקו פעמיים בשני אופנים באותו ענין? ומשיבים: אפשר לומר שלא נחלקו מתחילה בשני נושאים, אלא חדא אחת מכלל דברי חברתה איתמר נאמרה, שרב ושמואל נחלקו רק פעם אחת, אלא שהיו שניסחו את המחלוקת בצורה שונה, וכמסקנה מן המחלוקת הראשונה.

4 א משנה אמרו לו לאדם: "מתה אשתך", ונשא את אחותה מאביה, ולאחר זמן אמרו לו שמתה האשה השניה, ונשא את אחותה מאמה של אשתו השניה, ולאחר מכן אמרו לו שמתה זו ונשא את אחותה מאביה של האחרונה, ולאחר מכן אמרו לו שמתה ונשא את אחותה מאמה של האחרונה, ולבסוף נמצאו כולן קיימות — מותר באשתו הראשונה, ובשלישית ובחמישית, שהרי אינן אחיות זו לזו, וקידושיו תפסו. ונישואיו נחשבים נישואין גמורים, שאם מת ויבמו אחת מהן — פוטרות צרותיהן.

5 ואולם אסור בשניה וברביעית, שכל אחת מהם אסורה עליו משום אחות אשה הנשואה לו כדין. ואם מת הוא והיבם בא על אחת מהן — אין ביאת אחת מהן פוטרת צרתה, שכיון שהיתה אסורה על אחיו — אין כאן מצות ייבום כלל.

6 ואם אירע שבא על השניה ברשימה זו לאחר מיתת הראשונה שהראשונה באמת מתה, אף ששאר השמועות לא היו נכונות — מותר אז בשניה וברביעית, והן נשיו לגמרי ופוטרות צרותיהן, ואסור בשלישית ובחמישית שהן אחיות לנשים הנשואות לו, ואין ביאת אחת מהן פוטרת צרתה.

7 ולענין אחר, ילד בן תשע שנים ויום אחד שבא על יבמתו — הוא פוסל על ידי בכך את האחין בביאה זו, שאסורים לייבם, למרות שעדיין אינו גדול ולא קנה את יבמתו בביאה זו, והאחין פוסלין על ידו את האשה. אלא שההבדל הוא בכך שהוא פוסל רק אם בא עליה תחלה, והאחין פוסלין תחלה וסוף,

8 כיצד? בן תשע שנים ויום אחד שבא על יבמתו — פסל על ידי אחין, שכל האחים אסורים מעתה לייבם אותה. ואם באו עליה אחין או עשו בה מאמר, או נתנו לה גט, או חלצו לה — פוסלין על ידו והוא נאסר בה לעולם.

9 ב גמרא במשנה בסוף הפיסקה הראשונה נאמר: ואם בא על השניה לאחר מיתת הראשונה. ושואלים: אטו כולהו לאו האם כולם, כל המקרים שבמשנה, לא לאחר מיתת הראשונה נינהו הם? הרי כל הענין התחיל בכך שאמרו לו "מתה אשתך"! אמר רב ששת: לאחר מיתת ראשונה ודאי, כלומר, לא לאחר שמועה שמתה, אלא לאחר שמתה באמת.

10 ג שנינו במשנה שבן תשע שנים ויום אחד שבא על יבמתו — פוסל את היבמה לאחים. ושואלים: האם בן תשע שנים ויום אחד רק אם בא עליה בתחלה פסיל פוסל אותה לאחים, אך אם בא עליה בסוף לא פסיל אינו פוסל? והתני והרי שנה רב זביד בר רב אושעיא: העושה מאמר ביבמתו, ואחר כך בא אחיו, שהוא בן תשע שנים ויום אחד, עליה — פסלה, משמע שביאת קטן בן תשע פוסלת גם בסוף!

11 אמרי אומרים: ביאה של בן תשע — פסיל פוסלת אפילו בסוף, אבל אם עשה רק מאמר, תחלה — פסיל פוסל, בסוף — לא פסיל פוסל. ושואלים: וביאה אפילו בסוף פסיל פוסלת? והא קתני והרי שנינו במשנה: אלא שהוא פוסל תחלה, והן תחלה וסוף. כיצד זה? בן תשע שנים ויום אחד שבא על יבמתו וכו'! ומשמע שהמשנה עצמה מפרשת פוסל תחילה על ידי ביאה!

12 ומשיבים: חסורי מיחסרא והכי קתני חסרה המשנה וכך יש לשנותה: בן תשע שנים ויום אחד — הוא פוסל תחלה, והן פוסלין תחלה וסוף. במה דברים אמורים — במאמר, שעשו אלה מאמר בה, אבל ביאה פוסלת אפילו בסוף. כיצד: בן תשע שנים ויום אחד הבא על יבמתו לאחר שעשו אחיו מאמר — פסל אותה על ידי לגבי האחין.

13 ושואלים: ומי אית ליה והאם יש לו לבן תשע תורת מאמר כלל שיהיה לו ערך על ידי לגבי אחין לפוסלם מייבום? והתניא והרי שנינו בברייתא: בן תשע שנים ויום אחד, הוא פוסל את היבמה לאחים בדבר אחד, והאחין פוסלין על ידו בארבעה דברים. כיצד? הוא פוסל על ידי אחין בביאה, שאם בא על יבמתו נפסלה לכל האחים, והאחין פוסלין על ידו בביאה, במאמר, בגט, בחליצה!

14 ודוחים: משם אין ראיה, כי ביאה של קטן שפסלה בין בתחלה בין בסוף — פסיקא ליה פסוק, גמור ומוחלט לו הדבר ולכן שנה בדרך זו, מאמר של הקטן שבתחילה אם היה הוא הראשון שעשה בה מאמר פסיל פוסל, לבסוף לא פסיל אינו פוסל לאחר שעשו בה אחים מאמר — לא פסיקא ליה פסוק גמור, מוחלט לו הענין, ולכן לא פירט דין זה משום שאינו מקביל בתחילה ובסוף.

15 איתמר נמי נאמר גם כן על ידי אמוראים אחרים, אמר רב יהודה אמר שמואל: יש לו לקטן גט ביבמה, שאם נתן לה גט, אסר אותה על יתר האחים. וכן אמר רב תחליפא בר אבימי: יש לו מאמר. ומעירים: תניא נמי הכי שנויה ברייתא גם כן כך: יש לו גט, ויש לו מאמר, אלו דברי ר' מאיר.

16 ושואלים והאם סבר ר' מאיר יש לו גט? והתניא והרי שנינו בברייתא: עשו ביאת בן תשע כמאמר שעשה גדול, ור' מאיר אומר: עשו חליצת בן תשע כגט בגדול. ואם איתא יש מקום לדברים שאמרנו — ליתני שישנה כך: עשו חליצתו של קטן כגיטו, שהרי גם גט יש לו! אמר רב הונא בריה בנו של רב יהושע: אית ליה יש לו גט ואולם הוא זוטר קטן כלומר, תוקפו פחות וקטן מגט של יבם אחר.

17 שאפילו לדעת רבן גמליאל שאמר שאין גט אחר גט ביבמה, כגון שאם נתן אחד האחים גט שוב אין לגט שנתן אחיו כל תוקף — הני מילי דברים אלה אמורים כשניתן הגט בגדול אחר גדול וכן בקטן אחר קטן, אבל גדול שנתן גט אחר קטן שנתן גט — מהני מועיל הגט של הגדול לפסול ביבמה, משום שגט של קטן פחות בחשיבותו.

18 ואילו לרבנן דאמרי לדעת חכמים שאומרים יש גט אחר גט — הני מילי דברים אלה אמורים בגדול אחר גדול שנתנו שניהם גט, או בקטן אחר קטן, אבל גם הם מסכימים שגט של קטן אחר של גדול לא מהני מועיל, שכוח הגט של קטן ודאי קטן יותר, לפיכך אמר ר' מאיר עשו חליצת בן תשע כגט בגדול, שלא יועיל אחריו גט של קטן.

19 א משנה בן תשע שנים ויום אחד שבא על יבמתו, ואחר כך בא עליה אחיו שהוא גם כן בן תשע שנים ויום אחד — פוסל האח השני על ידו עבורו, כלומר, אוסר אותה על הראשון. ר' שמעון אומר: לא פוסל. בן תשע שנים ויום אחד שבא על יבמתו, ואחר כך בא אותו ילד גם על צרתה — פוסל אותה על ידי לגבי, על עצמו, ששתיהן נאסרות לו על ידי כך. ר' שמעון אומר: לא פוסל.

20 ב גמרא תניא שנויה ברייתא, אמר להם ר' שמעון לחכמים: אם הביאה הראשונה של בן תשע נחשבת לביאה גמורה — אם כן הביאה השנייה אינה ביאה, כמו בביאת יבם גדול אחר יבם גדול, שאין השני קונה ביבמה. ואם תאמר שהביאה הראשונה אינה נחשבת לביאה — אם כן הביאה השנייה נמי גם כן אינה ביאה. ואילו חכמים סבורים שכיון שמחשיבים ביאת בן תשע כמאמר — יש כח לביאה אחת לחול אחר השניה.

21 ומעירים, כי לפי פירוש זה, מתניתין משנתנו שלא כדעת בן עזאי. דתניא שכן שנינו בברייתא, בן עזאי אומר: יש מאמר אחר מאמר, שתופס ופועל המאמר בשני יבמין ויבמה אחת, שאם עשו בה שניהם מאמר, תפסו המאמרים של שניהם, ונאסרה לשניהם, כי מאחר שיש לכל אחד מהם זיקה בה — מאמר שניהם תופס.

22 ואין תופס מאמר אחר מאמר בשתי יבמות ויבם אחד, שהרי לא היתה ליבם זיקה גמורה בשתיהן, וכיון שעשה מאמר באחת — כל זיקת הייבום נגמרה על ידי כך. ואילו במשנתנו המסקנה שביאת בן תשע שנים בשתי יבמות נחשבת, וכיון שביאת בן תשע דינה כמאמר, משמע שסבור התנא שחל מאמר אחר מאמר אף ביבם אחר.

23 ג משנה בן תשע שנים ויום אחד שבא על יבמתו ומת — חולצת אותה יבמה, ולא מתייבמת. אם נשא הקטן אשה סתם ומת — הרי זו פטורה מייבום וחליצה, שהרי אין נישואין לקטן. בן תשע שנים ויום אחד שבא על יבמתו, ומשהגדיל נשא אשה אחרת, ומת בלא בנים, אם לא ידע בעל את הראשונה משהגדיל, אלא רק בזמן שהיה קטן — הראשונה חולצת ולא מתייבמת, שהרי היא כיבמה שבא עליה קטן, והשנייה — או חולצת או מתייבמת, משום שהיתה אשתו גמורה.

24 ר' שמעון אומר: מייבם לאי זו שירצה, וחולץ לשנייה. ומעירים: אחד דינו של מי שהוא בן תשע שנים ויום אחד, ואחד מי שהוא בן עשרים שלא הביא שתי שערות, שדינו לענין זה כקטן בן תשע, שביאתו ביאה שאינה גמורה.

25 ד גמרא אמר רבא: הא דאמור רבנן זה שאמרו חכמים שזיקת שני יבמין, כגון יבמה שעשה בה אחד מן האחים מאמר, ומת, שלגבי האח הנותר, או האחים הנותרים, יש עליה זיקת ייבום משום שני אחים שמתו, מיחלץ חלצה יבומי לא מיבמה חולצת ואינה מתייבמת, לא תימא תאמר שזה רק היכא דאיכא היכן שיש צרה, דאיכא למגזר שיש מקום לגזור משום צרה, שהצרה הלא מעיקר הדין מתייבמת, ואם היתה גם זו שעשה בה האח השני מאמר מתייבמת, היו טועים ומייבמים שתי צרות מבית אחד.

26 וראיה לדבר — דהא הכא ליכא שהרי כאן במשנה אין צרה ומדובר באשה אחת בלבד, ויבמה זו שנבעלה לבן תשע שיש עליה איפוא גם זיקה מבעלה הראשון וגם זיקה מהיבם הקטן שהרי ביאתו היא כמאמר, ובכל אופן מיחלץ חלצה, יבומי לא מיבמה חולצת ואינה מתייבמת.

27 ה שנינו במשנה: קטן בן תשע שנשא אשה ומת — הרי זו פטורה מן הייבום ומן החליצה. ומעירים: תנינא להא דתנו רבנן שנינו איפוא במשנה את זו ששנו חכמים בברייתא: שוטה וקטן שנשאו נשים ומתו — נשותיהן פטורות מן החליצה ומן הייבום, שאין נישואי קטן נחשבים כלל.

28 ו שנינו במשנה על בן תשע שבא על יבמתו, ומשהגדיל נשא אשה אחרת. ושואלים: ויעשו את ביאת בן תשע לפחות כמאמר בגדול, ולפי זה תדחה הצרה מיבום, שהרי היא צרת אשה שיש עליה זיקה משני יבמים! אמר רב: לא עשו ביאת בן תשע כמאמר בגדול לכל דבר. ושמואל אמר: עשו ועשו. וכן אמר ר' יוחנן: עשו ועשו.

29 ושואלים, אם כן חוזרת השאלה למקומה, ויעשו ביאת בן תשע כמאמר לכל דבר ומדוע מייבם את צרתה? ומשיבים: מחלוקת תנאי תנאים היא; הך תנא התנא הזה של ארבעה אחין המדבר על אחד מהם שמת ועשה אחיו מאמר ומת גם הוא, שאין היבמה וצרתה מתייבמות לאחד האחים הנותרים, גזר משום צרה, שלא יאמרו שתי יבמות מבית אחד מתייבמות, ולכן שתיהן חולצות.

30 ואשמעינן והשמיע לנו דין זה באח גדול שעשה מאמר, והוא הדין גם בקטן שבא עליה. והאי וזה שאמר גדול דווקא — משום שבגדול קאי הוא עומד, מדבר שם.

31 והאי תנא דהכא והתנא הזה של משנתנו כאן סבירא ליה סבור שעשו את ביאת הקטן לגמרי כמאמר גדול, ולא גזר משום צרה, אלא שהיא אסורה מצד עצמה שהיא אשת שני מתים, וצרתה מתייבמת. ואשמעינן והשמיע לנו דין זה בקטן, והוא הדין בגדול. והאי דקאמר וזה שאמר את הדברים בקטן — משום שבקטן קאי עומד, מדבר הוא.

32 ז מסופר: אזל הלך ר' אלעזר אמר לשמעתא בי מדרשא את ההלכה הזאת בבית המדרש ולא אמרה משמיה משמו של ר' יוחנן אלא סתם. שמע ר' יוחנן שר' אלעזר לא אמר משמו איקפד הקפיד, כעס עליו. עול לגביה נכנסו אליו ר' אמי ור' אסי לפייסו, שלא יקפיד על תלמיד אהוב זה. אמרו ליה לו: לא כך היה המעשה בבית הכנסת של טבריא טבריה בענין נגר בריח שיש בראשו גלוסטרא קצה, עיגול בולט, שהיתה שאלה אם מותר לטלטל אותו בשבת כדין כלי, או שאינו נחשב ככלי אלא כחומר גלם בלבד, ומוקצה הוא,

33 שנחלקו בו ר' אלעזר ור' יוסי, וכל כך הקפידו זה על זה עד שקרעו ספר תורה בחמתן בכעסם. ותחילה מבררים את הלשון, ותוהים: קרעו סלקא דעתך עולה על דעתך?! וכי יעלה על הדעת שחכמים אלה יקרעו ספר תורה בכוונה?! אלא אימא אמור שנקרע ספר תורה בחמתן, שמחמת שהתווכחו כל כך ומשכו את הספר זה לצד זה וזה לצד זה, נקרע הספר. והיה שם ר' יוסי בן קיסמא באותו מעמד, אמר: תמיה אני אם לא יהיה בית הכנסת זו מקום של עבודה זרה. שאם כך אירע בו — אין זה ראוי שיהיה זה מקום בית כנסת. וכן הוה וכך היה לבסוף. והביאו ר' אמי ור' אסי ברייתא זו לרמוז כמה ראוי להתרחק מן ההקפדה.

34 הדר איקפד טפי חזר ר' יוחנן והקפיד יותר אמר: חברותא נמי חברות גם כן אתם עושים ביני ובינו?! שהרי שם מדובר בשני חכמים שווים זה לזה, ואילו ר' אלעזר תלמיד הוא.

35 עול לגביה נכנס אליו ר' יעקב בר אידי. אמר ליה לו, נאמר: "כאשר צוה ה' את משה עבדו כן צוה משה את יהושע וכן עשה יהושע לא הסיר דבר מכל אשר צוה ה' את משה" יהושע יא, טו, וכי על כל דבר שאמר יהושע היה אומר להם: כך אמר לי משה? אלא יהושע היה יושב ודורש סתם, והכל יודעין שתורתו של משה היא. אף ר' אלעזר תלמידך יושב ודורש סתם והכל יודעין כי תורתו — משלך היא. ונתפייס ר' יוחנן.

36 אמר להם לר' אמי ור' אסי אחר כך, משנתפייס: מפני מה אי אין אתם יודעין לפייס כבן אידי חברינו. ושואלים: ור' יוחנן מאי טעמא קפיד כולי האי מה טעם הקפיד כל כך על דבר זה? ומשיבים, שאמר רב יהודה אמר רב: מאי דכתיב מהו שנאמר: "אגורה באהלך עולמים" תהלים סא, ה, וכי אפשר לו לאדם לגור בשני עולמים בבת אחת? אלא אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, יהי רצון